היי, אני אייל שביט. בן 52, גרוש עם ילדה (אוטוטו חיילת משוחררת....) וגר ברמת גן. לפני כ-15 שנים, עזבתי את הסקטור הפרטי והגעתי לעיריית תל אביב – יפו במטרה להקים גוף חדש בתחום העסקים: מנהלת קידום עסקים, שתפקידו לקדם את מגזר העסקי והפעילות הכלכלית בעיר. דאז, לא היה גוף דומה באף רשות מקומית בישראל. מדובר היה בחזון ייחודי שרבים לא הבינו אותו. בכל הרצאה שערכתי בנושא נשאלתי: למה הרשות צריכה לקדם את העסקים בשטחה? הם שם בכל מקרה....איתה או בלעדיה....(אז התשובה היא פשוטה: יותר עסקים=רשות מקומית עשירה יותר). היום, רוב הרשויות כבר הבינו כי פונקציית קידום עסקים הכרחית בכל רשות. העיסוק בנושא עניין אותי כל כך, עד כדי שהחלטתי להעמיק ולהעשיר את דעותיי בתחום. מאחר ואני אוהב ללמוד (כל אחד והתחביבים שלו...עד כה צברתי תואר ראשון במנהל עסקים, תואר שני במשפטים לבוגרי כלכלה ומנהל עסקים ותואר שני נוסף בייעוץ ארגוני), החלטתי ללכת לתואר שלישי..... כיום, אני דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן בתחום כלכלה אורבנית ועדיין עובד בעיריית תל אביב – יפו בתחום המסחר והעסקים. אז כן, מסחר ועסקים מעניינים אותי. ממש מעניינים. לא רק במסגרת העבודה בעירייה אלא באופן אישי, עד כדי כך שהחלטתי ללכת ולעשות דוקטורט בנושא.....ותאמינו לי שדוקטורט באוניברסיטה בארץ הוא אתגר....ארוך ומתיש....אבל בסיכומו אתה באמת מבין שאתה הופך מומחה בתחום. הרעיון לדוקטורט שלי התחיל מרחוב שינקין. כעלם צעיר, חוויתי את רחוב שינקין בשנות התשעים כרחוב שיקי וטרנדי, הרחוב המצליח (כמות מבקרים) ביותר בארץ. בתחילת שנות האלפיים אפילו התגוררתי בשכירות במקום, בדירה מוזנחת בלי מזגן בשכר דירה מופקע...אבל זה כבר סיפור אחר.... הרחוב הפך מרחוב מנומנם ושכונתי לרחוב מעצב תרבות. זכור לי כי בימי שישי, כאשר ביקשתי ללכת לפיצוצייה המקומית לרכוש עיתון של שישי (אגב, הפיצוצייה המקומית היתה הסניף הראשון של ,AMPM שהפכה בשלב מאוחר יותר לרשת סופרמרקטים עירוניים ששינו את התפיסה של הסופר העירוני ובין השאר גם סתמו את הגולל על המכולות הוותיקות והמשפחתיות שהיו פזורות בעיר), נאלצתי להידחס בזרם המבקרים הבלתי פוסק וקניית העיתון עלתה לי בכל פעם בכמעט חצי שעה של צפיפות ודוחק. כאשר עזבתי את הדירה המוזנחת ברחוב, עזבתי גם את רחוב שינקין. הפעם הבאה בה נתקלתי ברחוב היתה בעשור השני של המאה ה- 21 במסגרת תפקידי בעירייה. בעלי עסקים ברחוב הלינו כי הרחוב כבר לא אותו דבר. הם טענו כי "העירייה גמרה אותו", "בגלל שהעירייה לא עושה כלום, המקום מתדרדר...", "בושה מה שעשיתם לרחוב...". גם השיפוץ שביצעה העירייה בשנת 2011-2012 לא התקבל בחיוב, איפכא מסתברא... "גמרתם אותנו עם השיפוץ....אין חניה...אנשים לא מגיעים.....הרגתם את הרחוב...". תהיתי לגבי העניין. האם כך הוא? האם העירייה אכן גרמה למותו של הרחוב? איך יכול להיות שרחוב שהיה בפסגה כמעט שני עשורים הופך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? התחלתי לחקור את הנושא. גיליתי שרחוב דיזנגוף עבר מסלול דומה בשנות השמונים....ורחוב אלנבי בשנות השישים... במהלך הדוקטורט נתקלתי במושג "גלים של שינוי קמעונאי" שמתארים עלייה וירידה של מרחבים מסחריים שמתרחשים באופן טבעי בכל עיר. גיליתי שבכל עיר ישנה תנועה של קמעונאות- עליה וירידה- שמשפיעה על הרחובות המסחריים ועל מוקדי הבילוי. העובדה כי רחוב שהיה פופולרי יורד מגדולתו לא משאירה ריק (ואקום) בעיר. על כל רחוב/מתחם שירד מגדולתו, קם רחוב/מתחם חדש ומושך את הקהל. הבעיה שמתרחשת עקב כך היא אותם רחובות מסחריים שוממים, אשר כבר אינם מעניינים אף אחד ובעלי העסקים בהם מתמודדים עם האמת העגומה כי המתחם לא ישוב להיות כפי שהיה בעבר (לפחות לא בשנים הקרובות...). האם אפשר למנוע מתופעה זו להתרחש? האם כל רחוב שעולה חייב להתרסק בסוף התהליך? האם דעיכתו של הרחוב היא אכן סוף הסיפור? שאלות אלו ועוד עולות כל הזמן. אז....מה הם תחומי הפעילות שלי?
הבלוג שלי ינסה להציף נושאים רלוונטיים ולהעלות פתרונות אפשריים לחלק מן הבעיות.